ואלה המשפטים. באשר הזכיר אבוא אליך וברכתיך הבא ע״י קרבנות. הסמיך לזה המשפטים. דהנהגת המשפטים מביאה ברכה לעולם כמו שיבוא להלן בפסוק אלהים לא תקלל וגו׳ מלאתך ודמעך. עפ״י המדרש. וה״נ הסמיך הכתוב פ׳ שופטים ושוטרים לסיום פ׳ ראה דמיירי בברכת ה׳ שבאה ע״י זכות קרבנות ויבואר עוד שם באזהרות דלא תטע ולא תזבח וגו׳ שנכללו בזה אזהרות לענין דינין יע״ש אלמא דשייכין להדדי:
אשר תשים לפניהם. משמעו באר היטב כדאיתא בעירובין דנ״ד וכמש״כ לעיל בפ׳ וישם לפניהם. ופי׳ הקב״ה כאן יותר מבכל התורה משום דפ׳ משפטים באה בקיצור מופלג ויש פרשיות שאין להם שום הבנה מבלי הביאור בקבלה כאשר יבואר:
כי תקנה וגו׳. החל במשפט עבדים לבאר דלפי מה שנאמר בריש עשרת הדברות אשר הוצאתיך מבית עבדים. לכן א״א לישראל להיות עבד בכל דיני עבד כנעני וכדכתיב בפ׳ בהר כי עבדי הם. לא ימכרו ממכרת עבד. מש״ה פירש היאך דין של ישראל שהגיע לידי כך להיות נמכר:
עבד עברי. ולא כתיב ישראל. דמסתמא הוא אדם זול ביותר ואין עליו אלא שם עברי כמש״כ לעיל ה׳ ג׳:
יצא לחפשי חנם. משמעות חנם בלשון תורה אינו מוחלט על העדר תשלומין כמו בלשון חכמים. שהרי בפ׳ בהעלתך דרשו חז״ל את הכתוב אשר נאכל במצרים חנם. חנם מן המצות. וזהו עיקר משמעות הכתוב בסמוך ויצאה חנם אין כסף. שבא המקרא לפרש דהאי חנם הוא אין כסף לחוד כמו שיבואר שם. אבל בכ״מ משמעות חנם בלי שום עסק. ואשמעינן הכתוב שא״צ גט שחרור. ולא דמי לקנין אשה לאיש. דאפי׳ הנושא אשה לזמן דגם בכלות הזמן אינה יוצאה בלי גט אשה כדאי׳ בנדרים דכ״ט א׳. אלו המקדש אשה ליום א׳ כו׳ והטעם הוא משום דקנין אשה הוא קדושת הגוף ולא פקע בכדי. וס״ד דה״ה קנין עבד עברי שגופו קנוי כדאי׳ בקידושין פ״א והרי הוא מתחלל עי״ז להיתר ביאת שפחה כנענית. וא״כ ס״ד שאינו כשכיר לשש שנים שיוצא אח״כ לעצמו. אלא נצרך לגט שחרור מש״ה מפרש הכתוב דאע״ג דגופו קנוי. אינו קנין מוחלט. מש״ה בשביעית יצא לחפשי חנם בלי שום שטר. אבל זה פשיטא שא״צ ליתן לו מעות שהרי ע״מ כן קנהו שלא לעבדו רק שש שנים. וכפי שווי עבודת זה הזמן נתן לו לא יותר. אלא עיקר הרבותא שא״צ שטר. זהו עומק הפשט ודרשת חז״ל תדרש מכ״מ:
בגפו יצא. לפי הפשט הורה שאי אפשר לישא לו אשה בת חורין שיהי׳ מתבטל עי״ז ממלאכה ואין מ״ע דפו״ר ושבת דוחה ממון אחרים ושיעבודו:
ויצאה אשתו עמו. ברור שאין אשתו נקנית להיות לשפחה. ורק בהיות אישה נמכר לעבד מסתמא היא ג״כ רגילה בית אדוניו. והוא זן אותה ומפרנסה כפרש״י והיא עושה איזה מלאכה בבית הקונה. ומלמדנו הכתוב שבכלות שש שנים והעבד יוצא ויוכל להיות שאשתו שכבר הורגלה בית אדוניו להיות משרתת וניזונית שמה נוח לה להיות עוד שמה ולא לצאת עם אישה ולזון בדלות בית אישה. אבל הזהיר הכתוב דתצא עמו בע״כ. ואסור להאדון לעכבה בביתו. וכיב״ז הזהיר הכתוב בס׳ ויקרא כ״ה מ״א לענין בנים של העבד:
בנים או בנות. דאי כתיב בנים ה״א דבת עדיפא שהיא נגררת אחר האב יותר מן הבן כמו שלמדו מדכתיב ואת דינה בתו. ואי כתיב בנות ה״א דהבן עדיף שנצרך להדרכת האב יותר מהבת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא דהבת אחר האם. ע״כ כתיב בנים או בנות:
והגישו אדניו אל האלהים. שיוכיחנו ויעמידנו על דרך הישר שאין כדאי בשביל אהבת אשה כנענית ובנים זרים לקפח כבודו שהרי אחר הרציעה לא ישוב ליחס אבותיו ונפגם לעולם. וכדומה דברי תוכחה. ואם לא ישית אוזן לשמוע תוכחת חיים והגישו וגו׳:
לא תצא כצאת העבדים. לפי הפשט משמעו שאינה יוצאת בשום יציאת עבד לא של עבד עברי ולא של עבד כנעני והיינו משום שמצוה ליעדה. וסתם מי שקונה אמה העבריה דעתו לישאנה לאשה. ואחר שנשאה אע״ג שהיא בתורת אמה לא כאשה מיוחסת שאין להבעל עליה השתעבדות שום מלאכה מה״ת. משא״כ אמה גם לאחר שיעדה הרי קנאה להיות משמשת בבית כאמה. והיא כעין פילגש כמבואר בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ד ה״ד אבל הדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה אחר יעוד. מ״מ לענין זה היא כאשה שאינה יוצאה בשום אופן אלא בגט אשה. והיינו דכתיב אם רעה וגו׳. זהו עומק הפשט. והדרשה תדרש:
אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה. משמעו שלא רצה ליעדה כפי הראוי :
והפדה. פי׳ הכתוב מצות פדיון באמה יותר מבעבד משום דבע״ע מתחלה קנהו להשתמשות לחוד וגם העבד עמ״כ בא ולמאי ישתנה הרצון. אבל האמה תחלה מכרה האב ליעוד ג״כ. ואח״כ כי רעה היא בעיניו אין ראוי שתשב בביתו להשתמשות לבד ע״כ. והפדה. לעם נכרי וגו׳. אם אין לאב לפדות והרי האדון לא נוח לו שתהא משרתת בביתו בלי אישות. וא״כ ימכרנה לאחר ויקח מעותיו מש״ה הזהיר הכתוב ע״ז אבל בע״ע מתחלה קנהו לשרתו בביתו. מה״ת יעלה עה״ד להכריחו לשמש בבית אחר:
כמשפט הבנות. בכבוד הנשואין שהוא כבוד הכלה ויכולה היא לכופו לעשות כמנהג המקום כמש״כ הרא״ש פ״א דכתובות. וס״ד דוקא אם הוא מיעדה לעצמו והוא החתן מש״ה מוכרח לעשות הנשואין לפ״כ. אבל אם לבנו ייעדנה. והבן אין לגרמי׳ כלום. קמ״ל דהאב מחויב לעשות כמשפט:
יקח לו. כבר נתבאר לעיל ו׳ כ׳ וכ״ה דיוק לו. שהוא כראוי לו לפי ערכו ויחוסו. או לעזר חייו ולא כאמה שעיקרה הוא לשמשו אפילו לאחר יעוד. כמש״כ לעיל. ומובן שאינו לפ״כ. שהרי אביה מכרה:
ואם שלש אלה. שארה כסותה ועונתה:
ויצאה חנם אין כסף. א״צ האב לפדות בממון אחר שכבר יעדה ונעשית לו לאשה אלא יגרשה בג״פ. ואם היה כתוב חנם לחוד הייתי אומר דגם ג״פ א״צ שאיננה כאשה גמורה מש״ה פירש הכתוב פי׳ חנם אין כסף. אבל ג״פ היא צריכה זהו פשט המקרא. והדרשה נדרשת מדכתיב חנם:
מכה איש ומת. אין משמעות הכאה זו כמו ואיש כי יכה כל נפש אדם. דפי׳ שיכהו להוציא נפשו. דכאן א״א לפרש כן דא״כ לכתוב מכה נפש איש מות יומת או הורג איש מות יומת. אלא ה״פ מכה איש שחושב שלא ימות אבל התרו בו עדים שימות והוא לא שמע להם והכהו עד שמת. וס״ד שאין זה הורג נפש שכסבור שלא ימות. ובא הכתוב ללמד שמכ״מ מות יומת אחרי שהתרו בו שימות:
ואשר לא צדה. לא נתכוין בצדיה להרגו. אבל מ״מ פשע שלא נזהר:
והאלהים אנה לידו. שהוא שוגג ממש שהזמין אלהים לידו סיבה נוראה זו בשני אופנים הללו:
ושמתי לך מקום וגו׳. ושם יעמוד בדין אם הוא בר גלות או לא. ויבואר בפ׳ מסעי פרטי הדין:
וכי יזד. מלשון ויזד יעקב. כדאי׳ בסנהדרין דס״ח א׳ שהוא בכעס עליו כמו קדרה רותחת שאינו שורף ברגע אלא מבשל מעט מעט. כך לא הגיע כעסו להרגו בגלוי אלא להרגו בערמה ויבואר לפנינו זה הדיוק:
מעם מזבחי תקחנו למות. ידוע דעת חז״ל ללמוד מכאן דחייבי מיתות ב״ד דוחין עבודה שבידם כדאי׳ בסנהדרין דל״ה. ולפי הנראה הוא תמוה דמאי איריא רוצח הא בכל מיתות ב״ד כך הדין. ותו למאי ייחד הכתוב בפ׳ שלימה בפ״ע. הרי היה יכול לכלול בפ׳ הקודמת. מכה איש ומת מות יומת מעם מזבחי וגו׳. ותו הא להרגו בערמה משמע שירא לעשות לעיני הבריות וא״כ אינו בהתראה ואין כאן מיתת ב״ד. אלא עיקר פ׳ זו מתבאר עפ״י גמ׳ סנהדרין דמ״ט דיואב נהרג על שהרג את אבנר ועמשא. והקשו התוס׳ הא לא הוי התראה ויישבו דבאמת לא נהרג אלא משום מורד במלך. ואין זה במשמעות הסוגיא. אבל הרמב״ם בהל׳ מלכים פ״ג ה״י כ׳ כל הורגי נפשות שלא בראיה ברורה או בלי התראה או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי שהשעה צריכה. והיינו מעשה דיואב. דשלמה המלך הרגו משום רוצח בלי ב״ד. מעתה יש להבין דזהו עיקר פ׳ זו. ולא נצרך הכתוב לפרש דעבודה נדחית מפני מצות מיתת ב״ד שהוא דין שמים. ולא נצרך אלא לנהרג בידי המלך. והיינו להרגו בערמה. שאינו נהרג בב״ד אלא ע״י מלך. וס״ד שיש לזה דין מורד במלכות שכן הנימוס שאפי׳ ישראל המחזיק בקרנות המזבח נמלט. ומש״ה החזיק יואב בקרנות המזבח. דכסבור דשלמה לא ידינהו אלא משום מורד במלך. אבל באמת דנו משום הורג נפש. דאפי׳ במיתה שע״י מלך נהרג אפי׳ מעם מזבחי וזהו דקמ״ל בהאי קרא וע׳ ס׳ ויקרא פ׳ בחקתי בפסוק כל חרם אשר יחרם וגו׳:
ומכה אביו ואמו. אב ואם מיבעי. כמו במשלי י״ט כ״ו משדד אב מבריח אם. וכן שם ל׳ י״ז עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם. אלא משמעות אביו ואמו שהוא אינו אלא אביו ולא של אחר. היינו שהוא יחיד לאו״א כמש״כ בס׳ בראשית מ״ד כ׳. והייתי אמר דראוי לחוס שלא לכבות גחלתם כדבר התקועית שמואל ב׳ י״ד. ולמדנו דמ״מ מות יומת:
בידו. שכבר נכנס ברשות הגנב ואח״כ מכרו. ובגנבת בהמה ומכרו לא כתיב להלן נמצא בידו מטעם שיבואר להלן דע״כ א״א למכור אלא באופן שקנאה ברשותו וחייב באונסין אבל באדם ס״ד שאין נ״מ בדבר שהרי אפי׳ הכניסו לרשותו אין לגנב שום קנין בו וא״כ מאי נ״מ במה שהכניסו לרשותו מש״ה פי׳ הכתוב דוקא ונמצא בידו:
ומקלל אביו וגו׳. ברבה במדבר פ״ט פי׳ הא דהפסיק הכתוב גונב נפש מישראל בין מכה למקלל. ללמדך שעל דבר זה נתחייב גונב נפש ומכרו לאחר משום שהוא מכה או״א ומקלל. לפי שאינו גדל אצלם ואינו מכירם. וכ״כ הרמב״ן בשם הגאון. ולפי״ז אינו אלא טעם על גונב נפש ולא בא הסמיכות משום מקלל או״א. אבל יש עוד ללמדנו דבמקלל אף ע״ג שאינו מכיר לאו״א שהרי נגנב ונמכר. והוא מקלל אביו ואמו מי שהוא ה״ז חייב מיתה והיינו דיוק מקלל אביו ואמו ולא אב ואם. היינו שהוא אין מזכירם בשמם אלא אומר יקולל אבי ואמי:
וכי יריבן אנשים. ריב הוא בדברים ועושק כמו ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל וכן הרבה. והיה להמקרא להתחיל הענין וכי יכה איש את רעהו וגו׳ אלא מלמדנו שאע״ג שהניזק גרם לכך בשביל שהכה להמזיק בשוט לשון מ״מ ישנו בדין הפרשה. ובסמוך יבואר עוד נ״מ בזה הריב שקדם להכאה:
ולא ימות. הא אם ימות אינו משלם. ל״מ לפי דקיי״ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין אפי׳ למ״ד בחולין דפ״א דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין מ״מ אחר שהניזק עומד למות שוב אין לו דין נזק ושבת ורפוי. דכבר נחשב כמת:
ונקה המכה. משמעו אפי׳ מדין שמים. ואע״ג שההכאה עצמה עון הוא ועובר בלאו מ״מ אם בא ע״י ריב ויכול להיות שחבירו קדמו בדבריו שראוי להכאה כמו הקורא לחבירו רשע או ממזר כידוע. נקה מכל דין שמים. וכ״כ ביש״ש ב״ק פ״ג ופ״ח:
רק שבתו. דהיזק בד״מ לא שייך לעושק דברים:
בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. לפי הקבלה שבא ללמדנו שהורג עבדו במיתת סייף כמו רוצח א״כ אינו מבואר דיוק הכתוב בשבט. וגם לשון נקם ינקם משמעו לפי הפשט עוד כונה לבד קבלת חז״ל. והיינו שאם הכהו בשבט ומת. אזי לבד עונש רציחה שחייב מיתה כקבלת חז״ל יש ע״ז עון אכזריות נוראה הרבה יותר מאלו הרגו בסייף וכדומה דבשבט הוציא נפשו ביסורים כמה שעות ע״כ נקום ינקם מן השמים. וע׳ בס׳ בראשית מ״ב כ״א:
אך אם יום. אם בתחלת הלילה הכהו הרי מעל״ע הוא יום אחד:
או יומים. אם היה באמצע היום או הלילה ה״ז משלים עליו מעל״ע מיום השני ובאשר דשנוי שעות של מעל״ע פועלין הרבה על חולי האדם. ווסת נשים יוכיח. מש״ה אם כל השעות של מעל״ע עבר על המוכה ולא מת ה״ז אות שלא היתה ההכאה באכזריות נוראה עד שישער שימות מהכאה זו. ע״כ לא יקם. דאע״ג דגם בזה האופן נראה שהתאכזר עמו מ״מ אין עליו עונש:
כי כספו הוא. ויש לו רשות להכותו. וא״כ א״א לתת גבולין לדבר רק שלא ימות תחת ידו. מש״ה כ׳ הרמב״ם הל׳ חובל והטור סי׳ ת״כ דהלוקה עבד של חבירו ואין בו ש״פ ה״ז לוקה. הא של עצמו פטור כי כספו הוא. וע׳ ב״י:
וכי ינצו אנשים. לעיל י״ח כתיב כי יריבון. משום דמיירי בריב דברים כמש״כ וכאן מיירי בריב ובמצות של הכאה וכלשון המקרא דברים כ״ה י״א כי ינצו אנשים וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו. הרי דסתם מצות בהכאה הוא:
כאשר ישית עליו. היה במשמע שהוא יאמר כמה לשלם. ע״כ פי׳ הכתוב ונתן בפלילים שהדיינים ישומו. וא״כ משמעות כאשר ישית עליו בעל האשה. רק אם הוא ירצה בכך ולא כשאר נזק האשה דתלוי בדעתה. וכתיב בעל האשה. והרי באמת אפי׳ אינו בעל כך הדין ומהראוי לכתוב אבי הולדות ואולי משום דלא נקרא האדם אב לבניו עד שיולדו כפרש״י מגילה די״ג א׳. אבל עדיין אינו מיושב הא דכתיב בלשון בעל האשה דמשמע בעל ממש. ובאמת אינו כן ואפי׳ בא בזנות המעות שלו כדאי׳ ב״ק דמ״ג [ועי״ש בתוס׳ ד״ה אפי׳ בא עליה בזנות בירו׳ בעי ר״ע בא על אמו כו׳ ת״ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו כו׳] אלא נראה דמזה הוציא רב אדא ב״א בב״ק דמ״ב כי נתכונו זל״ז ולא לאשה אע״ג שיש אסון באשה יענשו. כי נתכונו לאשה עצמה והיה אסון לא יענשו. והדבר פלא מנליה הא לראב״א. ורש״י כ׳ דאתי כר״ש דס״ל נתכוין להרוג את זה והרג א״ז פטור. וכבר דחו בתוס׳ וכן הרמב״ם אע״ג שלא פסק כר״ש מ״מ פסק כראב״א. אלא מדיוקא דהאי קרא דלהכי כתיב בעל האשה ללמד דמיירי באשת אחד משני האשים הנצים. האשה התערבה במצות שביניהם. ועפ״ז הגיע לה הנגיפה בכוון. והמשך הכתובים ונגפו אשה הרה של אחד מהם. אז אם לא יהיה אסון ענוש יענש בממון דמי הולדות. כאשר ישית עליו בעל האשה שנכנסה מחמת זה בין המצות. דאם היתה אשה זרה למאי נכנסה במצות עד שיתכונו לה. וזה פשיטא דאם באמת לא נכנסה ביניהם ורק שלא במתכוין הגיע לה ג״כ חייבים דמי הולדות. דמה״ת יהא נפטר המזיק אם עשה שלא במתכוין הרי אדם מועד לעולם אלא ודאי להכי דייק הכתוב בעל האשה ללמדנו שאם לא נתכוין לאשה אפי׳ יש אסון חייב דמי ולדות:
ונתתה נפש תחת נפש. אין נ״מ אם הוא אדם חשוב או זול. רק שיהא תחת נפש. וכן הפי׳ במקרא הסמוך עין תחת עין אין נ״מ אם הניזק הוא אדם גדול או פחות ערך אלא רק תחת עין דשיימינן ליה כעבדא ועי׳ ויקרא כ״ד י״ט כ׳ שביאר המקרא יותר זה הפרט:
וכי יכה איש את עין עבדו וגו׳ לחפשי ישלחנו. החמיר הכתוב במכה עין עבדו יותר ממכה עין אדם מישראל. שהרי שם אינו משלם אלא דמי עין של עבד וכאן מפסיד כל העבד ואפי׳ שוה מאה מנה. וטעם הדבר ביאר הכתוב בהלך לשון הפ׳ דשם החל וכי ינצו אנשים. א״כ היה מחמת מצות ודרך האדם להיות חם לבבו בשעה שמכים אותו. משא״כ אדון ועבדו אין בא בזה האופן שנצו זה עם זה אלא בשביל שלא עשה העבד כרצון האדון הכה את עינו בכעס מש״ה עונשו גדול:
תחת עינו. לפי הפשט הוא מיותר. ללמדנו דלא נימא דלא קנסה תורה אלא בזה האופן שהכהו מחמת כעס אבל אם לא היה בזה האופן אינו כן. ע״כ פירש הכתוב תחת עינו. יהיה באיזה אופן שיהא הרי יצא לחירות דאחר שקנסה תורה באופן המצוי שיכה מחמת כעס ועברה שוב נעשה חק דאפי׳ באופן שאינו ראוי לזה הקנס אין חילוק. וזהו כלל בתורה דטעמי תורה אינו אלא בדרך כלל אבל בפרטים ה״ז חוק. כמש״כ לעיל י״ח ט״ז. ובעשרת הדברות בפ׳ כבד:
ואם שן. ביאר הכתוב עין ושן דכתיב בב״ח תשלומי היזק. אותם עין ושן מוציאים עבדו לחירות. ומובן דמכש״כ יד ורגל שהוא יותר בזדון משן ועין שבא ע״י סטירה על הלחי בכעס שמצוי בעבדים ושלא בכונת ההיזק. משא״כ פצע וחבורה וכויה אינו נחשב בעבד להיזק כלל:
וכי יגח שור. ידוע שה״ה כל בע״ח והא שפי׳ הכתוב שור יבואר לפנינו:
וגם בעליו יומת. לפי סדר הלשון היה ראוי לכתוב העונש החמור תחלה. ואח״כ העונש הקל וללמדנו שלא נפטר בדרבה מיניה. וא״כ אין הלשון מדויק להקדים מיתת השור לבעליו. אלא בא ללמדנו שאין הכונה יומת ממש אלא בידי שמים. ומ״מ נראה שלא להוציא משמעות יומת מידי פשוטו ג״כ. וה״פ שהוא מיועד לבא לידי מיתה בב״ד שאחר שלא שמר שורו המועד לכך ניכר שקל עליו חומר ש״ד וסופו שיהרוג הוא את האדם. וגם עונשו בידי שמים יביאנו לכך כדכתיב והאלהים אנה לידו. ויומת ע״י גואל הדם או ב״ד:
אם כפר. הוא ממון כלשון המקרא ש״א ומיד מי לקחתי כפר:
ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. לבד תשלומי ממון עליו לקבל תשובה בתענית וצדקה וכדומה:
או בן יגח או בת יגח. הוצרך הכתוב לפרש בשור דה״ה בבן ובת. משום דדרך צעירי ימים להשתעשע ולהתחר בשור משוגע. ובזה גורמים שהשור כשרואה צעירי ימים אלו משתגע ביותר מכשהי׳ וס״ד דכמו שאם היו התינוקות ממשמשים בו ונגח מחמת מישמושם יש סברא דפטור כדאי׳ בב״ק דכ״ד ב׳. או הייתי אומר דה״ה אם לא משמשו בו אלא במה שהתראו לפניו גרמו לדבר. מש״ה פי׳ הכתוב. כמשפט הזה יעשה לו. ובזה יובן עוד מה שפי׳ הכתוב בת בפ״ע. דבזה יש עוד סיבה אחרת לשור שאינו מסורס לרדוף אחריה ומביא לידי נגיחה מ״מ אינו דומה לשור האיצטדין שאינו ח״מ. זהו פשוטו ש״ד והדרשה ידוע:
אם עבד יגח. לפי הפשט קאי האי נגיחה על ראש הפ׳ יגח ומת. ומכש״כ לפי מאמר ר״ל ב״ק דמ״ג א׳ כסף שלשים וגו׳ והשור יסקל כ״ז שהשור בסקילה הבעלים משלמים שלשים שקלים אין השור בסקילה אין בעלים כו׳ ומיתת השור כמיתת הבעלים שאינו אלא לאחר מיתה של הניזק. אבל בגיטין דמ״ג א׳ מבואר דקנס שלשים שקלים משתלם כשעשאו טריפה. ופרש״י דקנס לא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה איכא לאוקמי כשעשאו טריפה. ובאמת ע״כ צ״ל כן דאי נימא דכ״ז שלא נהרג ממש אינו אלא חבלה בעלמא ומשלם בשוויו נזק שלם. כדתנן בערכין פ״ג בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים כו׳ נותן שלשים סלע כו׳ ואם חבל בזה ובזה נותן נזק שלם. א״כ קשה איך משכחת להקל הלא א״א להמית אם לא יהיה שעשאו גוסס תחלה. ותיכף נתחייב נזק שלם. והאיך אפשר להיות להקל אלא ודאי בכלל נגיחה זו משמעו באופן שימות מכח אותה נגיחה אפילו עוד לא מת. מש״ה כשעשאו טריפה שחובשין את השור וכשימות העבד הורגין את השור. מש״ה תיכף נתחייב קנס ל׳ שקלים. וה״פ כשעשאו גוסס וכשמת אח״כ גלי מילתא דמתחלה נתחייב קנס ולא הוי כחבלה:
השור. מיותר שהרי מיידי בשור. אלא בא הכתוב להעיר בטעם המשפט שהחמירה תורה בעבד יותר מבבן חורין לשלם יותר מדמי שויו. אבל בזה דדייק המקרא השור עמדנו על הטעם דעבדים ושפחות רגילים הרבה עם שוורים יותר משארי ב״א בכל עבודה בשדה דרב תבואות בכח שור מש״ה אפי׳ שור מועד לבני חורין לא היה ראוי ליגח עבד או אמה אפי׳ של אחרים שמכ״מ יודעים ורגילים בהליכותיהם זע״ז ומכ״מ נגחו וזה אות שהשור הוא משתגע ביותר ומכ״מ לא שמרו בעליו או שראוי היה לשחטו ולא לגדל מזיק כזה. מש״ה קנסו התורה. וה״ה בכל בע״ח אפי׳ אין שם זה הטעם. דסוף סוף משפטי התורה חקים המה:
או כי יכרה. כריה משמעו פחות מחפירה. כמש״כ בס׳ במדבר כ״א י״ח. ובא ללמדנו שאפילו היה מכבר ט׳ טפחים ובכריה מועטת טפח א׳ נעשה בור עשרה טפחים ה״ז חייב. והא דפשוט לחז״ל דסתם בור עשרה טפחים ביארנו לעיל י״ב כ״ט:
כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. שטחית הלשון משמע דהמת יהיה לבעל הבור. אבל קבלת חז״ל צרופה גם בלשון המקרא דכסף ישיב אינו מדויק והכי מיבעי ישלם כסף לבעליו. אלא ה״פ היאך יהיה אופני התשלומין. כסף מה שנצרך ליתן כסף. ישיב לבעליו יגיע לידו דוקא ולא סגי במה שמניח לפניו. ואם נאבד קודם שהגיע ליד הניזק צריך לשלם כסף אחר. אבל והמת הנבילה עצמה יהיה לו א״צ להגיע לידו אלא ממילא היא שלו. ואע״ג דאיתא בב״ק ד״י א׳ דעל בעל הבור להעלות הנבילה מבורו משום שנא׳ כסף ישיב לבעליו והמת. מ״מ אינו חייב להביאו לידו או לחצירו ממש אלא מניח לפניו והרי היא שלו:
ומת. הדבר ברור דה״ה לא מת דמה לי קטלא כולה או קטלא פלגא אלא משום דמיירי בפ׳ באופן שאין הניזק שוה כלל כמו שיבואר מש״ה הקדים ומת דאז קרוב שלא תהא הנבילה שוה כלום:
ומכרו. למ״ד יושם דבעל חוב הוא קאי על ב״ד. ולמ״ד יוחלט דשותפי נינהו משמעות ומכרו מדעת הניזק והמזיק. שיד שניהם בו:
וחצו את כספו. במחיר השור החי יחצו את כספו של שור המת. והיינו באם אין הנבילה שוה כלום. והיה ראוי לכתוב וחצו את כספו בשור החי. אבל א״כ הייתי אומר שיהא בשותפות בשור החי ואינו יכול להכריחו למכור מש״ה כתיב ומכרו וגו׳. והטעם פשוט שהרי לא נשתתף עמו מעולם ואינו נוח לו להיות שותף עמו:
וגם את המת יחצון. אם יש בבשר המת איזה שווי יחצון שווי הנזק גם עם בשר המת. היינו מה שניתותר היזק שלם אחר שימכרו הנבילה. ישלם חצי ההיזק ממחיר השור החי:
שלם ישלם שור. ע״כ אין הפי׳ סתם שור דא״כ הרי שור בן יומו קרוי שור ויהיה תשלומי מועד פחות מתשלומי תם. שמשלם אחר שומת ההיזק חציו. ושור כ״ש יוכל להיות עוד פחות מזה. אלא ע״כ משמעות ישלם שור בשווי שור שהוזק. וא״כ היה ראוי לכתוב שלם ישלם את השור. אלא בא ללמדנו כאן ג״כ שלא מיקרי תשלומין עד שיתן לידו ממש בכדי שיהא יכול לקנות שור תחת השור ולא סגי במה שהניח המעות לפניו ולא זכה בהם. אבל והמת יהיה לו. כמו שביארנו לעיל ל״ד. דה״פ דהמת א״צ ליתן לידו אלא ממילא הוא שלו. זהו עומק הפשט. והדרשות רבו בזה:
וטבחו או מכרו. ולא נצרך הכתוב כאן לפרש דדוקא בהגיע הגנבה לרשותו כמו שפירש הכתוב להלן גבי כפל ונמצא בידו. היינו משום דכתיב ומכרו והרי א״א למכור אלא א״כ הגיע לרשותו וה״ה טביחה. אבל כפל ס״ד דאע״ג שעדיין לא הגיע לרשותו חייב כפל מש״ה פירש הכתוב ונמצא בידו:
חמשה בקר. וארבע צאן. שם בקר וצאן אינו חל על שור ושה אחד. מש״ה כתיב תחלה שור או שה וע׳ בראשית ל״ד כ״ח:
